ביהמ"ש דחה בר"ע על גז"ד של מורשע באיומים ובעבירות נוספות

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום מתוקן (ת.פ. 1436/07), המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413 ה לחוק העונשין; עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 273 לחוק העונשין; עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין ועבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין.

           לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, חסם המבקש באמצעות גמל רחוב בשכונת מגוריו בנצרת, התעמת עם עוברים ושבים ואיים עליהם, ובהמשך תקף באמצעות מקל מחודד אזרחים שונים. עוד נטען בכתב האישום, כי בהמשך, התפרעו המבקש ובנו, זרקו אבנים לעבר השכנים וכלי רכב שחנו במקום וכתוצאה מכך נגרמו נזקים לכלי רכב. כמו-כן, המבקש ובנו איימו על עוברי אורח. כאשר הגיעה למקום משטרה, צעק המבקש על קצין המשטרה, דחף אותו, נשך ושרט שוטר אחר ואיים על השוטרים.

           במסגרת הסדר טיעון, הרשיע בית-משפט השלום בנצרת, ביום 28.5.07, את המבקש - על-פי הודאתו - בעובדות כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון שהוצג בפני בית-משפט השלום כלל הסכמה, לפיה תגביל עצמה המשיבה לעונש מאסר בן שנה עד שנה וחצי ועונשים נלווים. כן הוסכם, כי שירות המבחן יערוך תסקיר בעניינו של המבקש.

           שירות המבחן הגיש, ביום 30.9.07, תסקיר אודות המבקש. התסקיר שהוגש הינו שלילי וההמלצה החותמת אותו היא, כי ראוי להשית על המבקש "ענישה מרתיעה במסגרת בעלת גבולות ברורים ונוקשים אשר תחדד לסעיד [המבקש] באופן מוחשי את הגבול בין המותר לאסור".

           בית-משפט השלום (כבוד השופטת כ' רוטפלד-האפט) גזר על המבקש, ביום 21.11.07, עונש של 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 8 חודשי מאסר על תנאי.

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 1271/07).

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' הווארי, א' הלמן וש' אטרש) דחה, ביום 25.12.07, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי לא מצא כל עילה להתערב בגזר-הדין. כן נקבע, כי המבקש הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, כאשר סוכם שהמשיבה תטען לעונש מאסר בפועל לתקופה בן שנה לשנה וחצי ועונשים נלווים ואכן העונשים שהוטלו על המבקש הינם בתוך טווח הענישה המוסכם לפי הסדר הטיעון ואינם חורגים ממנו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. המבקש אף הגיש לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

           ביום 2.1.08, נוכח הסכמת המשיבה, עיכב בית-משפט זה את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

           בבקשתו, משיג בא-כוח המבקש על חומרת העונש ומבקש להקל בעונשו של המבקש, כך שלא ירצה מאסר מאחורי סורג ובריח. לטענתו, בית-משפט השלום החמיר עם המבקש יתר על המידה ולא התחשב מספיק בנסיבותיו האישיות, בהודאתו, בחרטתו ובעובדה, כי לא הסתבך בפלילים מאז שנת 1996. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי האירועים התרחשו בעת שהמבקש היה שיכור ועובדה זו איננה צריכה לעמוד לו לרועץ, שכן הוא איננו אלכוהוליסט ואינו נוהג לשתות אלכוהול מדי יום. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי המבקש הינו נכה בן 54 וכי בינו לבין המתלוננים נערך "הסכם סולחה". לבסוף, טוען בא-כוח המבקש, כי עונשו של המבקש חמור בהשוואה לעונש שהוטל על בנו, הגם שהבן צירף תיק של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, המבקש התנהג באופן פרוע, כפי שאף התרשם שירות המבחן מן המבקש. באשר לעקרון אחידות הענישה, טוען בא-כוח המשיבה, כי באירועים הנטענים, לבן היה חלק מצומצם יותר מאשר למבקש והבן אף הודה במסגרת הסדר טיעון בו סוכם גם רכיב הענישה.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, ניתנה ביום 11.12.97)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. 

           אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. במסגרת הסדר הטיעון, הודה המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, תוך סיכום עם המשיבה, כי תטען לעונש מאסר בפועל לתקופה בן שנה לשנה וחצי ועונשים נלווים וכי ההגנה תוכל לטעון לעונש באורח חופשי. משמע, על-פי הסכמת הצדדים, ידע המבקש, כי עשוי להיגזר עליו עונש מאסר בפועל בן שנה לשנה וחצי וכן עונשים נלווים. כן סוכם, כאמור, כי בטרם יינתן גזר-הדין, יופנה המבקש לקבלת תסקיר שירות מבחן.

           בית-משפט השלום הטיל, כאמור, על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 8 חודשי מאסר על תנאי. עונשים אלה נמצאים בטווח הענישה שסוכם בין הצדדים בהסדר הטיעון ואין בהם כל חריגה מהסדר הטיעון.

           כמו-כן, מעיון בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, התרשמתי, כי כל השיקולים עליהם מצביע המבקש בבקשתו, נדונו ונשקלו על-ידי הערכאות הקודמות ומשכך לא מצאתי כל מקום ליתן רשות ערעור.

           מעשיו של המבקש חמורים מאוד. התנהגותו אלימה ופרועה - הן כלפי שכנים והן כלפי שוטרים - ומעידה על זלזולו בחוק. מעשיו מהווים בריונות חמורה וגרמו לפציעתו של אחד המתלוננים עד אשר נזקק לאשפוז ולתפרים בראשו. כמו-כן, אף שירות המבחן התרשם, כי המבקש התקשה לקחת אחריות על מעשיו ומסר גרסאות סותרות למה שהתרחש. לבסוף המליץ שירות המבחן, כי נדרשת ענישה מרתיעה אשר תציב למבקש גבולות ברורים ונוקשים. לכך יש להוסיף, כי למבקש עבר פלילי בתחומים שונים, לרבות בעבירות אלימות, זאת הגם שהעבירה האחרונה הייתה משנת 1996.

           בית-משפט זה כבר פסק לא אחת על הצורך להחמיר את הענישה במקרי אלימות. כך למשל, קבע חברי המשנה לנשיא (כתוארו דאז) מ' חשין (בדימוס) בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 7.6.2005):